רשימת מושאי ההערצה של ילד חרדי משנות ה-70 היא די מצומצמת, צריך לומר. גם לילד חרדי ״מאוורר״ כמו שהייתי אני – לא היו את הדמויות הטלוויזיוניות והקולנועיות שהיו לבני גילי האחרים וגם לא את אורי מלמיליאן ואלי אוחנה ומיקי ברקוביץ שלמרות שידעתי באופן די כללי על קיומם – זה היה מתוך בוז והתנשאות גדולים. פה ושם היו דמויות ספרותיות אחדות וגיבורי תרבות יצירי דמיון. מה כן היה? היצע עשיר מאוד של תרבות תורנית חרדית שבמרכזה גיבוריה האולטימטיים: רבנים, ראשי ישיבות, אדמורי״ם ודמויות תורניות מהעבר.
והיו כל כך הרבה! במעגלים חרדים פנימיים יותר כבר החלה תרבות ה״גדולים״. בני גילי שגרו בבני ברק, למשל, בטח היו יכולים לראות ברחוב את ה״סטייפלר״ והרב שך שלא לדבר על ילדי חסידים שהיו להם את אדמוריהם ורבותיהם. לי היו הספרים, ובמרכזם ספר אחד מרוט ומהוה: ״פאר הדור״. חמישה כרכים של ביוגרפיה שכתב אהרון סורסקי על מי שלאורך כל שנות הילדות ועד היום הזה אני מעריץ הערצה עיוורת: החזון איש. רבי אברהם ישעיהו קרליץ, אבי החרדיות המוכרת לנו בישראל, שבטח מוכר לרוב הקוראים בגלל ההשוואה המפורסמת על העגלה המלאה והעגלה הריקה. הערצת החזון איש היא עניין שלא עוזב אותי. אינטלקט תורני בלתי נגמר, שילוב די נדיר של למדינות הגיונית. פרקטיקה פסיקתית הלכתית שגם היא בנויה על למדנות, יכולת מנהיגותית מוכחת, רגשנות עדינה מאוד ומוסווית היטב מאחורי פשטות סגפנית אותנטית ועיסוק אובססיבי בעיון. במרוצת השנים נחשפתי גם מקרוב וגם באמצעות קריאה לעשרות דמויות שהרבה יותר קל להתחבר אליהן, מה גם שבצוק העתים אני מוצא את עצמי מתרחק מרחק רב מעמדותיו של החזון איש ואפילו בהגדרה אני כבר מתקשה לשים את עצמי בתוך הקהילה שהוא התווה לה את הדרך, ובכל זאת ברגע ששואלים אותי מי היא הדמות שהערצת בילדותך אני לא צריך בכלל לחשוב אלא מייד לדמיין את הדמות הקטנטונת במשקפיים העגולים על הפנים הצנומות ועם החיוך הקטן שאני ככל הנראה מייחס לו הרבה יותר ממה שהיה בו באמת ולענות בפה מלא כי כאז כן היום אני מעריץ את ה״חזון איש״.
