בכוונה הנני מטשטש פרטי זיהוי משום צנעת הפרט, אולם זה הסיפור: לפני זמן מה שהיתי בעיר מערי אירופה ונכנסתי עם חברי למסעדה כשרה קטנה לסעוד את ליבנו. ליד שולחן צדדי ישב זוג ישראלי עם ילדם הקטן והגבר בירך אותנו לשלום ומייד שקע, מוטרד, לתוך המסך שלפניו, קם בחטף, צעד לעברי גרר אותי לפינה וביקש ממני כטובה את הטלפון באופן מיידי מפני שהטלפון שלו לא מצליח להוציא ולקבל שיחות בחו״ל משום מה. ניכר היה שהעניין אכן דחוף. תוך כדי שהוא מחייג הוא מספר לי על כך שקיבל הודעה דחופה במייל על מצב חירום הקשור באביב מירושלים. מה שקרה כעבור דקות אחדות זה שבאמצעות מכשיר הטלפון שלי הוא השיג את אחותו והיא מסרה לו על מותו הפתאומי של אביו. האב, לשאלתכם, לא היה אדם בריא במיוחד והתמודד עם בעיות רפואיות שונות, מהן חמורות, אבל הוא היה איש צעיר והמוות שלו היה שוק והלם מוחלטים. הנה הסיטואציה: בחנות קטנה של כמה מטרים על כמה מטרים, רחוק מהבית רחוק מהלב, עומד איש צעיר ומקבל בשורה נוראה ופתאומית כזו. והחלק היותר בעייתי, תסלחו לי, מבחינתי: ואני עומד לידו.
שני גברים זרים זה לזה עובדים צפופים בפלאפל כשר באיזה חור, אחד מהם התבשר זה עתה על מות אביו והשני הוא אני. ומתוך בליל בלתי אפשרי של צער ומבוכה אין סופית, הבנתי פתאום משהו: הבנתי שאף אחד לא לימד אותי ואת אף אחד מאיתנו אף פעם מה עושים בסיטואציה כזאת. אין שום פרוטוקול מסודר ולא שולחן ערוך עם כללים מסודרים לאירוע כזה. לחדור למרחב האישי? לחבק? לומר משהו? לשתוק? להתקרב? להתרחק? ליטול בחזרה את מכשיר הטלפון? להמשיך בהזמנת השקשוקה שהתחלתי קודם? להניח לו לחזור לשולחן? להושיב אותו כאן לידי? לתת מים? לתת זירו? לקום? לשבת? למות בעצמי? האופציה האחרונה הייתה בהחלט מועדפת אבל זה לא הסתייע. אני ממש זוכר את התהייה הגדולה שלי, בשעת מעשה, לגבי הסוגיה: איך זה שאני, איש בן 54, שמחזיק את עצמו לחכם גדול ולמפותח חברתית, לא מתחיל אפילו לדעת מה עליו לעשות? השאלה הזאת קיימת אצלי לגבי עוד כמה דברים גם הם יום יומיים ואף יותר שכיחים אבל הם טכניים במהותם. למשל: יום אחד לפני כמה שנים גיליתי שאין לי מה לעשות כאשר מישהו לידי מוכש בידי נחש חוץ מלהזעיק עזרה ולהמתין לבואה. כיוון שקרה משהו דומה וחוסר האונים שלי ממש הכאיב לי, עסקתי בעניין, הצפתי אותו ואף הלכתי ללמוד כמה דברים. זו אינה דוגמה טובה מפני ששם מדובר בידע מקצועי שצריך לרכוש ואילו כאן זאת מערכת התנהגותית שכרוכה ברגשות וביכולת אישית שמשתנה מאדם לאדם ומסיטואציה לסיטואציה והיא תלויית גורמים כמו מגדר וגיל ונסיבות ואינספור משתנים. בקיצור, מה עושים?
אני זוכר שגמגמתי משהו הכי נדוש, בסגנון ״עכשיו טוב לו״. אני זוכר ששלחתי יד מהוססת ונגעתי בכתפו המרוחקת במשהו שהזכיר אולי רבע חיבוק. חבר שלי קם וניגש אלינו, הניח גם הוא יד ואמר מילה. הייתי מאוד מאוד נבוך ופתאום, מתוך כל המבוכה הזו, הורדתי את היד, לקחתי ממנו את מכשיר הטלפון, החזרתי אותו בעדינות לשולחן, אל אשתו ובנו ועשיתי משהו שיתברר בהמשך כמוצדק מאוד.
בדיעבד, כששוחחתי בעניין עם חברתי החכמה יעל דורון, היא סיפרה לי שבעולמות הטיפול הקבוצתי נעשה הרבה שימוש במה שמכונה אדמיניסטרציה דינאמית
Dynamic Administration
זוהי מערכת הקשורה להיבטים הנפשיים העמוקים שמתחת להתנהלות הטכנית שלנו – וזה עובד למטפלים, הורים, בני זוג. לפעולה מעשית ברגע רגשי יש תפקיד גם בהיבט הנפשי. היא נתנה לי כדוגמה את אופן סידור הכסאות במעגל טיפולי. התפקיד שלו הוא לא רק אדמיניסטרטיבי. יש לו היבט נפשי פעיל, גם אם הוא לא נראה.
ומה שאני עשיתי באותו רגע עם חברי החדש, שזה עתה איבד את אביו, היא לברוח ממבוכת הרגע הנורא ההוא אל עבר מחוזות המעשה ופשוט סידרתי לו טיסה ארצה. נזכרתי פתאום שקרה לו אסון והוא תקועפה ופשוט לקחתי את הטלפון ובאופן מעשי ואדמיניסטרטיבי לגמרי, דאגתי לו לטיסה מוקדמת! מהר הבאתי את כל האינפורמציה, מהר ביצעתי את כל הבדיקות ותוך כמה דקות אשתו כבר היתה מול המסך והיתה להם טיסה מוקדמת ארצה! והוא הגיע בזמן והספיק להיפרד מאביו המת ולהשתתף בהלוויה שלו.
ואני אפילו טרחתי ללכת ולבקר אותו ב׳שבעה״ ומעוצמת החיבוק שהוא נתן לי הבנתי שעשיתי את המעשה הנכון והייתי גאה מאוד וכבר לא נבוך בכלל. פתאום הבנתי היטב שאם כן היה פרוטוקול מסודר למה עושים במקרים כאלה, אולי עד עכשיו הוא עוד היה מעורסל בזרועותיי ומייבב ואני הייתי מכיל, לאט ונכון את כאבו, אבל הוא לא היה מגיע בחיים ללווייה וליבו היה נחמץ לעד. לפעמים , אני חושב, ממש טוב שאין פרוטוקול. והעיקר שמן השמין ינוחמו ולא יוסיפו לדאבה עוד.
