"לאותה בקתה!", הוא היה צועק. "באותו תאריך, לאותה עיירה, לאותה בקתה!" והוא היה מתגלגל בצחוק גדול ואני הייתי צוחק ביחד איתו. זו היתה שיחה קבועה שהתקיימה בינינו כמעט כלשונה כל שנה עם בוא החופש. הוא היה הבוס שלי, איש חכם וחשוב, עוקצני וביקורתי להחריד. הנושא היה אחד מחברינו, דייקן ונוקדן, שהיה יוצא עם משפחתו לחופשה כל שנה בדיוק באותו תאריך. עד כאן זה עוד נסבל, מה שהיה קצת פחות נסבל מבחינת הבוס, זה שהם היו נוסעים כל שנה לחו"ל, לאותה עיירת נופש ומשתכנים באותה בקתה בדיוק. איכשהו, העניין הקטן הזה – הצליח לפוצץ אותו. כאן צריך לציין שלמלגלג אכן היו את הסיבות הטובות לכך. הוא היה איש תרבות רחב אופקים ורחב דעת שהיה בשני שליש העולם, דיבר שפות לרוב, בלע ידע וחוויות ללא לאות כך שהבנתי היטב על מה הוא מלגלג ומה עומד ביסוד ההתנשאות הקטנה שלו, ועל כן שיתפתי פעולה בחדווה עם נאומי הפאתוס האלה ואף הייתי מוסיף פה ושם הערה עוקצנית משלי. כיון שהוא שוכן כבר בבקתתו בעולם שכולו טוב וכבר עברו מספיק שנים, אני יכול להתוודות כאן שבסתר, מאחורי הלגלוג והעוויות הפנים והחיקויים – זה לא לגמרי הצחיק אותי. למעשה קצת קינאתי בבחור הדקיק והמאורגן שישב בחדר לידינו והיה נוסע עם משפחתו כל שנה, באותו תאריך, לאותה עיירה ולאותה בקתה.
בילדותי לא נסענו לחופש. לא היינו מהעשירים אבל גם לא מהעניים ומשפחתי יכולה היתה להרשות לעצמה כמה ימים של חופשה אבל, מבחינה תרבותית ומנטלית זה פשוט לא היה על השולחן. בכל קיץ היה מתחיל דיון קטן סביב העניין, כשהאפשרויות היו נסיעה בת כמה ימים לקרובי משפחה בבני ברק, אופציה שהיתה נפסלת מייד בגלל החום ואז עוד ויכוח קטן על בית מלון, שהיה נגמר בלא כלום ועוד חופש גדול עבר. מסביב דווקא היתה אוירת חופש. לאו דווקא לחו"ל או לבתי מלון, אבל לרבין מחברינו היתה שגרת חופשה. האופנה המקובלת היתה, לא תאמינו, מה שמכונה "החלפת דירה": שתי משפחות שדרות במקומות מרוחקים זה מזה שמבלטים הדדית את הדירה וכך זוכים לחופשה חינמית נקייה מאטרקציות אבל כזו שנושאת בחובה את מה שאבי היה מכנה "להחליף אוירה". בן דוד עיקש אחד היה לנו שהיה חוזר כל שנה על אותה בדיחה עבשה, שאם המטרה היא אכן להחליף אוירה, אזי למה לטרוח? אפשר להחליף דירה עם השכנים ממול. נוף אחר לחלוטין, כיווני אויר אחרים, בית אחר – ובמרחק מטרים ספורים. בלי אריזות ובלי טלטלות. אנו, כאמור, כגם לא היינו מחליפים דירה. ושהיתה השוועה עולה והשעמום מכרסם היו אומרים: "טוב, טוב, יאללה. בואו נלך לבית הבראה".
ירושלמים ותיקים זכרים אולי את הבנין הישן והמסתורי מעט שניצב בלב שכונת בית הכרם הירושלמית, מחופה עצי אורן עתיקים ומגודר היטב. עץ ישן אחד הסתיר את השלט הגדול שניצב בכניסה ועליו נכתב "בית ההבראה נווה משה שעל-יד ועד הישיבות בארץ ישראל". המקום היה משהו שבין מלון לפנסיון לאכסניה והיה פעיל בחמשת החודשים שבין חג השבועות לחג הסוכות. הוא היה שייך לועד הישיבות ונוהל בידי סבי וסבתי ז"ל שאף התגוררו בו, כך שהוא הפך להיות הבית של סבתא, אליו באים לביקורים ובו שוהים בשבתות ובחגים. האורחים היו רבנים זקנים ואברכים חלושים במחזור הגברים וגבירות מבוגרות ומורות חלושות במחזור הנשים. והיו גם מחזורים משפחתיים וזוגיים. זה היה מקום קטן, מאוד צנוע אבל הוא הילך עלי קסם. אזור שלם בדמיון שלי שייך למקום ההוא, לבניין הישן, לחצר הגדולה ומלאת ההפתעות. אינספור דברים שאני מדמיין וחווה וקורא עד היום מתמקמים בדמיוני שם, בבית ההבראה הישן שאנחנו היינו קוראים לו בכלל "בית אברהם" באיזה משחק מילים מטופש על שמו של דודי אברום ז"ל שהיה עובד בו.
בטח אתם שואלים את עצמכם על אודות מתקני המלון, איזה שירותים הציע הספא והאם הבריכה היתה חיצונית או פנימית ובוודאי תהיתם גם היכן מיקמו את חדרי הצפייה, הסנוקר וחדר הכושר בבניין כה קטן, ובכן יפה ניחשתם. בכל קומה היה חדר שירותים ומקלחת אחד, משותף לכל שוכני הקומה והתכניות התרכזו בשני חללים בלבד: בית הכנסת, שהציע שלושה מתווי בילוי "שחרית", "מנחה" ו"ערבית" וחדר האוכל שהציע ארבעה: ארוחת בוקר, צהריים, ערב וכן עניין חגיגי ומלא הוד שנודע בשם "ארוחת ארבע" וכמובן שלא היה אורח אחד או אורחת אחת שפספסו אותו ולו פעם אחת. הארוחות היו צנועות אבל טעימות באופן שגורם לי לגעגועים בלתי נתפסים. באמת שכבר טעמתי את מכמני תבל במסעדות ובטלויזיה ובמטבחי שלי אבל הפנטזיה האולטימטיבית היתה ונשארה הכבד עם הבצל של סבתא שלי ששימח את קיבותיהם של רבני ורבניות בית ההבראה. הם היו מדושני עונג ובין ארוחה לארוחה נעים באיטיות לבית הכנסת או לחצר הענקית, שם היו יושבים עם גמרא או מסרגה או עיתון או ספר וממתינים, ובכן, לארוחה הבאה. כל מי שהיה ילד אז זוכר את הבדיחה הנפוצה שבית ההבראה של ועד הישיבות הוא כמו תשעה באב: מסתובבים עם כפכפים ומחכים לאוכל (בתשעה באב אסור לנעול נעליים). והיתה שם שלוות עולמים. שלוות עולמים. אני מדמיין את השקט שם, שהופרע רק בידי צלילי טיגון עמוק מהמטבח או צלצול הטלפון בקבלה (שולחן עץ קטן) וסבתא שלי צועקת: "הרב זייצ'יק (או גברת שניידר), איהר האט א טעליפאן!" (יש לכם טלפון) או צלצול הפעמון (!) שהיה מכריז על הארוחות. אנשים שם היו הולכים לאט גם אם הם לא היו זקנים או חולים. זה היה חופש גמור. טוטאלי.
ואני מחפש אותו. מאז הילדות אני שרוי באובססיית חופשות שאינה נגמרת. אני מקדש את המוסד הזה, מפתח אותו ומעמיק את הפיצוי על הילדות נטולת החופשות עד למקסימום. העניין הוא, שאני מפצה במקום הלא נכון. אני נהנה הנאה גדולה מכל בירה שאני נוחת בה ומכל רכבל שאני מטפס בו שלא לפרט עוד אי אלו בילויים ואטרקציות. הכל בסדר, תודה לאל, ואין טענות. רק שמה לזה ולחופש? אני שייך לקהילה גדולה שמבלבלת בין חופש לטיול. בואו. לתכנן נסיעה על פי ימים ושעות, ללמוד על אטרקציות ולהסתובב, בעולם או בגולן זה לא חופש. סעו לאן שאתם רוצים, תבלו ותהנו, אבל יש את המוסד העתיק הזה, החופש, זה הישן, העתיק המתואר בספרים ובזכרונות, שבמקומות שונים בעולם וגם בארצנו הוא חלק עיקרי ובלתי נפרד מהחיים וככל שאני מתבגר אני מכיר בו ובחשיבותו ואני גם יודע, ובאמת סליחה על הפולניות המתפרצת, שזה כבר לא הולך להיות. אני כבר לעולם לא אסע לאותה עיירה ולאותה בקתה ואני כבר לעולם לא אשוטט בשקט בשקט בין עצי אורן ואחכה לצלצול שיבשר על הארוחה הבאה. נכון שאני אסע הרחק, בין נופים קסומים ובמכונית ממש טובה אל ארוחתי הבאה שהוזמנה מראש ותהיה כנראה הרבה יותר טובה מהכבד עם הבצל – אבל זה לא יהיה חופש. חופש הוא כזה שמה טוב אם הוא קורה על פסגות האלפים או למרגלות הגלבוע – אבל למעשה הוא יכול להתרחש גם בדירה של השכנים ממול.
