אני לא בדיוק יודע איך להסביר את זה, אבל התחושה הכללית שלי היא שעברתי משהו גדול. שאני אחרי חוויה. מכירים את זה שהגוף מרגיש משהו ואז הוא צריך להסביר לעצמו מה זה? אז זהו ששם אני נמצא כרגע. האמת היא שזה די טבעי, בחודש האחרון חגגתי את שבועות הכפול בעונג רב, הצטלמתי הרבה לטלויזיה ואפילו ביקרתי לרגע בבית חולים, אבל כל כך ברור לי שלא אלה הסיבות לתחושה הזו. הסיבה הברורה והמובהקת היא שעברתי בהצלחה את חובותיי למשרד הרישוי וכותב לפניכם כרגע מוסמך קורס בסיסי לנהיגה נכונה שאף מתהדר בתעודה רשמית.
ההרפתקה הזו, שנראית כמו משהו שעושים על הדרך, כי חייבים, היתה לה עלי משום מה השפעה עזה שבשורות הבאות אנסה להבין את פשרה. הקורס נגמר כבר לפני כמה ימים. חי נפשי שאין ארבע שעות שאני לא מהרהר בו, חוזר בדמיוני אל רגע מרגעיו וחש סיפוק על כך שהוא מאחוריי ועוד בהצלחה.
כיתת בית ספר. שולחנות אפורים. דורות של מסטיקים בתחתיתם, לוח מחיק לבן. המבנה עצמו כבר יש בו כדי להרחיב אל הלב: גימנסיה הרצליה בתל אביב. בנעוריי תמיד נשאתי עיניים סקרניות אל שני מוסדות: גימנסיה רחביה וגימנסיה הרצליה. והנה, בשניהם ביקרתי בשנים האחרונות שוב ושוב. בגימנסיה רחביה הסמוכה לביתי בגלל הקלפי שהוצב בה לבחירות הבלתי נגמרות ובגימנסיה הרצליה כדי לעבור את הקורס. בשעה ארבע הם מתחילים להתקבץ. אנשים ונשים כמוני שנתפסו נוהגים ללא חגורה; ששוחחו בטלפון; שהתפתו לעשות פרסה באין כניסה וצברו שתים עשרה נקודות לחובתם. והנקודות, כך צויין, אינן נקודות בויזה! (במשרד הרישוי מאמינים כנראה מאוד בבדיחה הזו, כי שמענו אותה שלוש פעמים לפחות מכל גורם אפשרי בסביבה), אשר על כן נקבע גורלם להתייצב פעמיים, למשך 4 שעות בכל פעם לקורס נהיגה נכונה בסופו יימחקו להם הנקודות. השלב הזה הוא השלב המעניין מפני שהמשתתפים עדיין אינם יודעים מה מצפה להם והם משוכנעים שבאו להעביר מעט זמן בטלפון ופיהוקים בשעה שפקיד בגימלאות ימלמל מולם משהו על תמרורים. בעוד רגע ייכנס המורה לכתה והם עתידים לעבור את השוק של החיים שלהם: הוא עומד לצוות עליהם לכבות את הטלפונים שלהם ולהתעלם מהם משך כל זמן השיעורים, הוא עומד לספר להם שבסוף הקורס יתקיים מבחן וחייבים לעבור אותו (אמנם בחמישים אחוז) ובעיקר – הוא עומד לבשר להם שמי שיודח או לא יעבור את המבחן עתיד לבוא לכאן שוב.
ובשלב המדוייק הזה, ממש אפשר לחוש את זה באויר, רגע אחרי שאבי בר-אילן, המורה הטוב ביותר לנהיגה נכונה בארץ, הרביץ בנו את ההקדמה הזו בקול של מפקד ובחיתוך דיבור צבאי ובעיניים כחולות חודרות, קרה משהו בחדר. ממש אפשר היה לחוש אותו. זה היה הכי קרוב לאפקט המצמית שיש לשיחת המ"כ הראשונה בטירונות ואני, שחוויתי את הטירונות שלי בגיל ממש מאוחר, באמצע החיים, חזרתי מייד לשם. עוד הרבה לפני לילה ראשון בלי אמא עם הבכי והכל, זה הכוח האדיר הזה שעומד מולך ונותן לך פקודות ואתה לא יכול לו. כלומר, אתה יכול כמובן לקום וללכת אבל אז לא יהיה לך רישיון. שלושים החניכים, ביניהם מנהל בית ספר, שני עיתונאים, שרה בכירה לשעבר, איש שוק ההון שעכשיו כבר מותר לספר שממש לידי, מתחת לשולחן, נתן הוראות קניה ומכירה, ועוד מגוון נשים ואנשים באמצע חייהם – הבינו בשניה אחת שהם לא במפגש העשרה. הם בעונש. העונש על צבירת 12 נקודות (וזה לא נקודות בויזה, כן? חה חה חה) הוא השתתפות בכיתת הלימוד הזו. ללא טלפונים, ועם מבחן וכשמישהו גוער בך בקול רם כאילו אתה בבית ספר.
ואתה בבית ספר. הכיתה מיוזעת. אנשים מתחילים לנוע בכסאותיהם בלחץ וכמו בבית ספר – יש מיד את הדני התורן. שצריך כמובן לשירותים. ברור לי שהוא פשוט הולך לבכות בחוץ. ואת השמעון התורן: "סליחה, אפשר לדבר קצת יותר בעדינות?" לא שמעון. זה הקונספט. ואת החכמולוג, שיהפוך לילד הרע עם ההערות המעצבנות. ומה עם המזגן, ואיך החלון ותדליק אותו, תכבה אותו. וזה ארוך ומתמשך. אורך כל שיעור שעה ושלושת רבעי. ולאט לאט הנוכחים בחדר נשענים על השולחן. מגע הפורמייקה מוכר להם והם הולכים ונכנעים, הולכים ומתיילדים. ההתנגדות נחלשת והם מתחילים להתמסר. לסיפורים על התאונות הקשות, ולנתוני הנפגעים, ולחישובים המתמטיים של מרחק תגובה פלוס מרחק בלימה שווה מרחק עצירה, שזה אומר שאם נסעת מאחורי אוטובוס שעצר בתחנה על 30 קמ"ש וילד הגיח מלפני האוטובוס, די בטוח שאתה הורג אותו. זה שזה לא קורה זה כי הוא לא מגיח. ומייד לאחר ההפסקה כולם יושבים במקומותיהם כמו חיילים, כי יש הקראת שמות, ואני בטוח שהמורה שמלמדת בדרך כלל בכתה הזאת היתה מתה לכזו צייתנות ולכזו משמעת. ובסוף היום הראשון כולם מפוייסים יותר, כי הם כבר הפנימו את מעמדם ואת מצבם והבינו שהם בעונש. ובסוף היום השני כולם עוברים את המבחן ומשתתפים בשיעור ומודים לאבי בחום ומכל הלב. כמעט מחבקים אותו.
ואני שמהרגע הראשון שנכנסתי לכיתה ידעתי שכאן מחכה לי חומר סאטירי אין סופי, סיימתי את הקורס הזה בהצלחה, וכל מה שיש לי לומר הוא אך ורק דברי שבח והלל. באמת באמת, ובעיניים מעט לחות. תודה אבי, תודה אמיר, תודה ציפי. זה מוקפד, זה נכון, זה עשוי טוב וזה הדבר האחרון שהייתי מצפה ממערכת שלטונית. יש אמנם את הסירבול הבירוקרטי המעט מטומטם שאופייני למערכות גדולות, אבל הוא ממונן וכמעט נראה שמישהו תכנן אותו. כי יש לו תפקיד בעניין, לקיים את היסוד המעניש שבכל הסיפור. התוכן מחכים ומעשיר, הסאבטקסט מפחיד ומרתיע (ומעורר חרטה) ולמרות נוקשותו וקשיחותו, זהו עונש ממש מידתי. והעיקר: אני נוהג יותר טוב. אני שומר יותר מרחק. גם עכשיו, כשאני מקליד את הטור הזה תוך כדי נסיעה, אני מקפיד להעיף כל רגע מבט אל הכביש. סתם, רציתי לבחון את העירנות שלכם (בכיתה זה קורה כל הזמן. קצת מעצבן). השתגעתם? אם עד כה הייתי מרשה לעצמי להחליף שיר ביטיוב, מאז הקורס אני מתייחס למכשיר הסלולרי כאל רוצח סדרתי. אני מאיץ פתאום וממש שומע את קולו של אבי מרעים: הרוג אחד ליום! זה נראה לכם נורמלי?! (לא, זה לא. אמאל'ה), אני מודע יותר לנהיגה ובעיקר – אני נזהר הרבה יותר, כי אוי לי ואבוי לי אם אעבור עבירה, אתפס ואצטרך לעבור שוב את הסיוט המרגש הזה.
