ביום מימי השבוע שעבר החלו הקבוצות המשפחתיות לגעוש ולרעוש. בעיה נולדה, ודרושה התערבות של בני המשפחה, במיוחד כאלה שכוחם יפה מול מחלקת החינוך בעירייה ויש להם קשרים. תורף העניין: סירוב בית ספר עירוני לקבל את בנם של בני משפחתי אל בין שירותיו, למרות שבתם לומדת באותו בית ספר ומה יותר טבעי וכו'? אנא עזרתכם, כתבו בתחינה האחיינים האהובים. זה עלול להפוך לנו את כל השנה הבאה.
ישר קם יריד בבית. ראשונה ששה אלי קרב הדודה. "מה?", היא כתבה. "את רצינית?" ומשהתברר שאכן כך פני הדברים, החל רצף של התבטאויות חמורות מסגירות גיל שכללו את "חוצפה ממדריגה ראשונה", "שערוריה", "פשוט שערוריה" ובאמת שנדרשו לי כוחות נפש ועוצמות איפוק גבוהות כדי שאמנע מן המילה "סקנדל", עניין שהיה מחסל את שאריות הריספקט שחשים אלי בני המשפחה הצעירים.
לכולם היה ברור שצריך לעשות משהו. הרי יש גבול לחוצפה. מה יותר טבעי מזה שאחים ילמדו באותו בית ספר? זה נכון גם מבחינה אנושית, הן כבר קיים קשר של אמון בין הורים לבית הספר, גם מבחינת האפקט החיובי שיש לדבר כזה על האחים עצמם, אבל גם מבחינת חיי המשפחה ונוחות ההתנהלות של ההורים או כמו שהסברתי בקבוצה: "התפיסה היום היא שבית הספר הוא גם מוקד קהילתי והקשר בינו לבין המשפחה קריטי להצלחת התלמיד. פשוט חוצפה". המתנתי שלוש דקות ואז הוספתי: "אין. פשוט חוצפה".
צריך לומר ביושר שהפנייה הזו נועדה בעיקר אלי. כבר הרבה שנים שאני בעסקי הציבור בעיתונות ובאמנות ומתורף זה מניחים בסביבתי ש"יש לי קשרים". והאמת – אני אכן מכיר אישית כל מיני אנשים אבל הצורך המעיק בבקשת שירות אישי באמצעות קשריי מפקיד עירוני הוא מבחינתי הגיהינום בהתגלמותו. כאן מקום סוף סוף לפתוח את דלתות הארון שאני מסתתר בו שנים ולהתוודות בפניי ילדיי, אחייני, בני דודיי וחבריי: הכרטיסים שפה ושם אני מסדר לכם באמצעות הקשרים שלי במקומות שונים – הם קנויים. אני קונה אותם בכסף מלא ולעיתים במחירים מופקעים כדי לספק את הצורך שלכם בדוד מקושר וכדי לחסוך לעצמי את הבושה שבבקשה. טוב, לא כולם, אבל היו מקרים. לא אכחד. ברור לי שיש כאלה שזה קל להם והם חיים באטמוספירה כזו של לארגן דברים ולשמור לי ואשמור לך ויד רוחצת יד או לוחצת יד או כל ביטוי אחר שתכליתו תיאור מוקדם של כתב אישום, אני לא. אני אולי נראה כזה עגלגל ומתקמבן, אבל אני לא. אני בטלן גדול ותם לא קטן. אני גם אידיאולוגית נגד המוסד הזה ששמו פרוטקציה, למרות שממרום גילי אני כבר מבין שיש מערכות שבהן חייבים להזדקק לדחיפה מלאכותית כלשהי ואין כאן מקום להאריך. בקיצור, ברור שלא דיברתי עם איש ולא ידעתי גם עם מי עלי לדבר. מאמציי התמקדו בעיקר בלהרוויח זמן. לשם מה הזמן? אז זהו. השאלה הזו מיותרת, מפני שכל מי שניסה אי פעם בחייו להרוויח זמן יודע שלפעולה הזו אין תכלית מסויימת. תכליתה היא היא בעצמה. מרוויחים זמן כדי להרוויח זמן.
"נו", שאלה האחיינית בקבוצה כעבור יומיים, "משהו זז?" "נדבר בפרטי", עניתי, מה שבאופן ברור מעביר לה את הרושם שהעניין בטיפול ולאחרים – את הרושם הברור שכאן מתבצעות פעולות שהשתיקה יפה להן וטוב שאף הדיון בהן ייערך בדלתיים סגורות. "אבל אחה"צ", הוספתי והרווחתי שש שעות יקרות מפז, במהלכן לחשתי לעצמי שבע פעמים "חוצפה" וארבע פעמים "ערימת פקידים אוכלי חינם". בערב הסברתי לה שהבן אדם שלי בדיוק עזב עכשיו את התפקיד בעירייה וכבר אין עם מי לדבר. "אבל הוא בטח מכי שם אנשים, היא טענה בצדק. "סיים רע מאוד, אל תשאלי", אמרתי לה וסיכמנו שלמחרת אני מחפש כתובת אחרת. "לא בעיה", הוספתי. "אל תדאגי. החצופים האלה לא יקבעו לנו. הילד הזה ילמד איפה שאת תרצי שילמד".
והמשפחה כולה גועשת ורועשת. "פשוט לא יאומן", כותב ש. "2023, מי יכול להבין את זה". "חבל על המאמצים שלכם", כתבה הסבתא, "אין שום סיכוי. המערכות האלה הם כמו קיר". "דבר אל הלמפה", תרם הסבא את שלו להדגשת העניין. וכך עברו עוד יומיים. "מה נסגר?" שאלה ג' בבוקר אחד. "קובי על זה", דיווחה אחייניתי האומללה בבטחון גדול. ואני, שבשלב הזה עוד לא דיברתי אפילו אל חתול תועה בככר העירייה, הפצעתי מיידית עם "קובי מקליד/ה" שהניב במהרה את השורה: "הם עוד יתחרטו על זה" והתחושה הכללית היתה של משפחה פריבילגית שזכתה בטובה שבמתנות: בטחון אישי. אשרייך משפחה שיש לך על מי לסמוך.
ביני לביני התחלתי להבין שאין ברירה. אני אכן צריך לדבר עם מישהו. רגע, אמרתי לעצמי. למה בעצם צריך לבקש טובות? הן בשביל זה יש עיתונות! לשם מה אני טורח להחניף בברכות שלום מחוייכות לכתבי החינוך של גלי צה"ל אם לא בדיוק עבור רגעים כאלה זה צריך לבוא מהם! בשאילתא (מילה של זקנים מס' 12) דחופה לדובר על אודות המקרה הזה, שאין דרך טובה יותר לכנות אותו מאשר המילה "חוצפה". בעצם, זו צריכה להיות מתקפה משולבת, שאלה מכתב הרדיו ועוד פנייה משני כלי תקשורת נוספים. גם הטוויטר יכול לקחת כמובן חלק במתקפה. ותוך כדי כך אני ממשיך במשימה העיקרית: להרוויח זמן תוך כדי תפעול מערך הזעם בקבוצה וליבוי יצר הצד והנקמה של החברים, אבל כבר מתארגן לקראת הפעולה העיקרית והיא מתקפה תקשורתית מקיפה שתכלול פעולת לחץ במערך התקפי מרכזי, איגוף מתוחכם מן הצדדים וגיבוי ארטילרי, עניין שיותיר את המערכת האטומה חסרת אונים אל מול עוצמת ההתנגדות, יתיש אותה ויגרום לה להיכנע ויחסוך לי את הצורך לדבר עם מ. מהעירייה ולבקש ממנו טובות. זהו זה, אמרתי לעצמי. זה הפתרון. מחר אני מדבר עם כתבת החינוך. אני אראה להם מה זה.
רגע אחד לפני צאת המבצע המשולב לדרכו, כשהכוחות כבר מסודרים בשורות ורק ממתינים לפקודת ההסתערות, נפל דבר. הודעת בוקר בקבוצה בישרה על מהפך. מסתבר שעם פרוץ המשבר נקטו אחייני בשתי פעולות, האחת היא כמובן פנייה אישית נרגשת אל בני משפחה קרובים שיכולים להזיז דברים באמצעות קשרים והשניה – כתיבת ערעור על ההחלטה במשבצת המיועדת לכך באזור הרישום בדף העירוני. בערעור כתבה האם שההחלטה אינה הגיונית מפני שאחות המועמד לומדת בבית הספר הזה ואך טבעי שגם ילדי המשפחה האחרים ילמדו בו. ביום השישי למשבר (באתר נכתב שתשובה תינתן תוך שבוע) הגיעה תשובה החלטית ומפורטת שהערעור התקבל ושהילד רשום לבית הספר והוא רשאי להתחיל בו את לימודיו בראשון לספטמבר הקרוב. מה יש לדבר. רק קשרים עובדים בעולם המושחת הזה.
