ענן של אהבה נח על בית הקברות החיפאי בהלוויה של יעקב בן עזרא ז״ל שנפטר בעתלית בראש השנה. היו שם בני השבט הגדול שהקים ועוד חברים ובני משפחה ואני מתאר לעצמי שהיו שם עוד הרבה אנשים כמוני שרגליהם הוליכו אותם ביום ראשון אל בית הקברות מיד כששמענו שהאיש האהוב הזה נפטר. יעקב בן עזרא היה דייג, מסעדן ואיש עסקים. הוא בני משפחתו הפעילו במשך עשרות שנים את מסעדת הדגים המפורסמת שקרויה על שמם בעתלית. יום אחד, כשהייתי בחור ישיבה מאוד צעיר, חגגתי יום הולדת. הייתי רחוק מבני המשפחה, למדתי בישיבה בצפון אליה הוגליתי מהישיבה הירושלמית שלמדתי בה, במסגרת מה שהיינו מכנים אז ״חיזוק״. לפעמים זה היה כדי לחזק את התלמיד עצמו, לפעמים כדי לחזק את הישיבה אליה הוא הוגלה, בדרך כלל ישיבה בפריפריה. במקרה שלי, זה היה כדי לחזק את הישיבה שהוגליתי ממנה ואשר נוכחותי בה היוותה כנראה מוקד ביטול תורה גדול לתלמידים האחרים. זוג חברים אהובים שגרו ביישוב ההוא היו לי לבית חם ומארח ולקחו אותי לכבוד יום ההולדת אל איזו ״מסעדת דגים כשרה בעתלית שנראה לנו שתאהב אותה״.
שלושה אלמנטים היו מקבלים בברכה ובגאון את פני הבאים בשערי בן עזרא הדייג: פוחלץ ענק של כריש שפיו המאיים פעור, דיוקן ענק של יעקב בן עזרא הצעיר בשפם וברט שחורים מביט אל האופק בעיניים מלאות חזון ויעקב בן עזרא החי, יושב על כיסא במרכז המבואה ומקבל את פני הבאים בעיניים יוקדות, בקולי קולות, בהוד ובהדר. הוא הכיר את רובם ושפת הגוף שלו, גם בלי מילים, אמרה רוחב לב עצום וכל מציאותו אמרה: תודה שבאתם.
אני זוכר את הפעם הראשונה ההיא כמו איזה עונג ראשוני עצום שמנסים לשחזר. בשם הניסיון הזה ביקרתי במקום הטוב הזה עוד מאות פעמים. באמת. כל חג היה תירוץ מספק, כל חופשה נחוגה איכשהו באזור הכרמל וחיפה כדי שאפשר יהיה ללכת לבן עזרא, כל 5 שעות פנויות הסתיימו איכשהו בעתלית, קפצתי על כל הרצאה והופעה שהוצעה לי בין חדרה לכרמיאל ולא משנה המחיר, ביקרתי בכל ׳שבעה׳ של בני דודים מדרגה רביעית ובלבד שהיא התקיימה באזור חיוג אפס ארבע, ותמיד בשעות שיאפשרו ביקור בבן עזרא, או בהלוך או בחזור ופעם כבר היה מקרה של גם וגם. מה היה בה? תפריט דגים בסיסי שכלל שישה או שבעה מתכוני דגים שנחלקו, כמובן, וחילקו עמם את האוכלוסיה לאסכולת הגריל ואכסולת השמן. אתם יכולים לנחש לאיזו מהן השתייכתי אני – מי שאוכל דג לא מטוגן בשמן עמוק, שילך יאכל פריכית אורז עם טחינה גולמית. חבל על המאמץ- ושולחן מרוקאי מלא סלטים פשוטים בתכלית, שרובם ירקות טריים בתערובת שמן לימון ומלח וזהו. והלחם, או הלחם. כיכרות לחם שחור של פעם חתוכות בגסות ומוטלות בסלסילה. צריף עץ של שני חדרונים מחופים תמונות ופוחלצי דגים, מפות פשוטות, כלים בסיסיים וצוות משפחתי אוהב ומחבק של חבורת הבנות של בן עזרא שכולן חברות אהובות. לא משנה על איזה הרכב נפלת, זה תמיד היה אוהב ומחבק ונותן תחושה של טוב שבאתם. חיינו השתנו ברגע שנכנסתם למסעדה. בואו שבו. וזה היה טעים באופן בלתי רגיל ובלתי נשכח. אני זוכר את השלב שכבר הייתי ממש חבר של המשפחה ושודרגתי לרמת דג מבושל ברוטב שאני חותם כאן ברגע זה שאין טעים כמותו בעולם.
הוא היה איש מרשים. מאוד מאוד צבעוני, חקלאי חרוץ מאוד שהיה ממובילי הענף החשוב הזה בישראל, יורד ים עז רוח כמו בספורים, יפה תואר, שנון ומצחיק. אבל אחרי מיטתו חשבתי על ביטוי שחזר על עצמו הרבה בתכנים ובתפילות של הימים הנוראים: לעשות טוב. סור מרע ועשה טוב. בקש שלום ורודפהו. הנטייה, הדתית בעיקר, היא לפרש את זה כבריחה ממעשים רעים ועשיית מצוות מעשים טובים. וחשבתי על זה, שיש גם עשיית טוב כשלעצמו. לייצר טוב, לייצר חיוביות. מי שנותן צדקה לעני עושה מעשה טוב ומצווה גדולה ודרך זה גם מוסיף טוב בעולם. כשמישהו מוכר לך מושט מטוגן עם טחינה ומטבוחה הוא לא עושה מצווה. אתה משלם לו על זה. אבל הוא עושה טוב נטו. טוב על הלב. טוב על הנשמה. טוב באויר. וכשזה עוד ועוד מושטים ועוד ועוד טחינות ועוד ועוד אנשים על פני הרבה הרבה שנים זאת מסה אנרגטית של טוב טוב טוב אין סופי. זה מה שהרגשתי בבית הקברות בחיפה. כלפי יעקב וכלפי משפחתו תבדל״א וכלפי כל האנשים שחיים בעולם ועסוקים בלעשות טוב על הנשמה אפילו שהם מתפרנסים מזה.
המסעדה כבר לא קיימת, הלוואי ובני בן עזרא יפתחו אותה שוב, וגם יעקב האהוב כבר איננו אבל כדור עצום של טוב ושל רוחב לב ושל אהבת רעים ונחת רוגע והישענות מנומנמת אחורה מרחף בעולם, בזכותו ובזכות עוד אנשים טובים כמוהו. תודה יקירי. לך לשלום.
