אופציית ההומור

בואו נקרא לזה ״אופציית ההומור״.

הכל התחיל בסרטון רשת שהעליתי. הוא נועד להצחיק והוא גם היה כזה, לדעתי. רואים אותי מהלך בין הדוכנים בשוק מחנה יהודה האהוב עלי, פונה אל בעלי החנויות והבסטות ושואל אותם, איש איש לפי התמחותו, אם יש להם את הפריט אותו הם מוכרים. בדוכן הזיתים אני שואל: יש זיתים? בדוכן הלחם: יש לחם? וכן הלאה. המוכרים מגיבים בחן ובשנינה ואני מסביר שזו הבדיחה הקבועה שלי וזהו.

ואז התחילו להגיע התגובות. מהן מחייכות מהן קצרות סבלנות, תגובה אחת עניינה אותי במיוחד והיא הנושא שלנו היום. כתב אותה בחור צעיר שמחזיק חומוסיה קטנה בירושלים והוא כתב לי: "נראה אותך מחייך 100 פעמים ביום לכל החוכמולוגים שנכנסים ושואלים: יש חומוס?"

ואני חייב לומר שהתגובה הזו היכתה אותי בתדהמה. ראשית – נשבע לכם שהייתי בטוח שאני המצאתי את הבדיחה הזו ורק אני משתמש בה ושנית – גיליתי בתמימות ומתוך אלף כוונות טובות שיש אנשים שלוקחים את זה טרחני ולא ידידותי, וזה קצת העציב אותי ושלח אותי להרהורים נוגים, אבל אז גיליתי פתאום עוד משהו, שגרם לי לצאת במחולות: מסתבר, מהתגובה הקפוצה הזו, שיש בעיר הזו מאה אנשים ואולי יותר ביום שנכנסים לבית עסק עם בדיחה בפה! שברכת השלום שלהם היא לא סתם נענוע ראש או "שלום" ואפילו לא חיוך, אלא ממש מעשה בפועל של יצירת מצב הומוריסטי. הם אומרים בדיחה! עכשיו, אפשר להתווכח על איכות הבדיחה הזו (היא טובה, ממש טובה. פשוטה וטובה), אפשר באמת לרחם קצת על הבעלים האומלל שנאלץ לשמוע אותה 100 פעמים ביום, אבל אין ויכוח על כך שהאנשים האלה נכנסו לחומוסיה, סתם כך באמצע יום, עם חגיגה קטנה בפה ובהכרח גם בלב. והם לא שמרו אותה לעצמם אלא שיתפו! זה דבר גדול מאוד. זו בשורה חברתית וסוציאלית וזה מלמד על קיומם של מחוללי יונים חיוביים, שמפיצים את אורם על סביבתם.

עכשיו תראו, יכול להיות שהמטרה אינה הפצת אור. יכול להיות שאין בכלל מטרה. אני עצמי למשל, נוהג כך כל חיי כיון שזה מקצועי וזה עיסוקי. אני מפזר את שטויותיי לא כדי להאיר את העולם אלא מתוך דחף להתבלט ועוד יותר מכך: מפני שזו השפה שלי ואיני מסוגל אחרת. בשבוע שעבר עמדתי מול קופה והזמנתי פריטים. לידי עמד שותפי שעימו נפגשתי ואמר לקופאית שתכניס את הפריטים שלי לחשבון שלו כי הוא מזמין אותי. אה, אמרתי. אז אם כך תביאי לי גם את זה ואת זה ואת זה. ואיתן שוותפי הציני אמר: "וואו. זו הפעם הראשונה שמישהו אומר את הבדיחה הזו". והוא חשב שהוא חכם גדול, אבל אני יודע שלא אמרתי שום בדיחה. פשוט זה מה שאומרים בסיטואציה כזו. כמו שכשאומרים משהו ביחד אומרים צ'יפס וכמו שכשמתעטשים אומרים לבריאות. הומור, תודה לא-ל, הוא חלק מהחיים הארורים האלה ולראות בדיחה על הרצפה ולא להרים אותה זה כמו לראות שטר על הרצפה ולא להרים אותו.

והאמת? זה גם לא ממש חייב להצחיק. זה צריך רק להניח את האופציה על השולחן. איך אתם עונים על השאלה "מה העניינים?" אני לא יודע את התשובה אבל אני מוכן להתערב שיש לכם בסביבה דוד שעונה: ״בונים בניינים״. אני רוצה לדבר עליו רגע. הוא קצת מבוגר, כן? והוא טרחן מארץ הטרחנים (שזה כשלעצמו ביטוי טרחני קצת, אבל יפה כל כך) והוא נודניק והוא, שימו לב, בדרך כלל נטול חוש הומור! (לא לדעתו, כמובן). אבל ל״בונים בניינים״ שלו יש תפקיד חשוב, לדעתי: הוא שם את אופציית ההומור על השולחן. הוא נוקט בתגובה הומוריסטית, שלמרות שגם בפעם הראשונה היא לא ממש הצחיקה, לא כל שכן בפעם הארבע מאות וחמישים – היא מהווה, מבלי דעת, הצעה לטוב ולנעים. היא מזכירה במרומז שיש עולם מקביל של רוחב דעת ושל נשמה יתירה שבו הכל פחות קשוח ופחות נוקשה. כך לגבי זאת שעונה: הרוב טוב והרוב קובע. זה שאומר: חיים בקלות, זה שכבר שנים עונה: יותר טוב מזה נשתגע.

הם אפילו לא יודעים איזה תפקיד קריטי יש להם וכמה הם עומדים בכבוד במשימה ומקיימים אותו כראוי. אני ממש אוהב אותם. נאמר זאת כך: אני לא רוצה לחיות במקום שבו לא מחליפים בדיחה עם המוכר כשמגיעים לחנות. אני גם לא בטוח שאני רוצה להכיר אנשים שאינם נוהגים כך, כלומר שלא מכירים באופציה הזו. לא חייבים כל הזמן לנדנד עם זה, אבל שהאופציה תהיה על השולחן. אחרת מה הטעם בכל המסע הזה, תגידו.

ולבחור מהחומוס כתבתי: "וואלה. אתה צודק. אבל המאה האלה עדיפים על אחד שמחזיר את החומוס כי זה לא טעים לו, או כי אין מספיק גרגירים. נכון?"

"נכון!", הוא השיב, ואני ממש הצלחתי לשמוע דרך המילה הכתובה איך נעשה לו טוב על הלב. ניצחתי.