אחד משירי הפורים הפופולריים ביותר הוא "חייב איניש". זהו הלחן הקצבי והמתלהט למילים התלמודיות הארמיות במקורן "חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". הפזמון, "עדדעדד לא ידע" (שכשהייתי קטן הייתי בטוח שהוא מספר על אחד בשם עדה שפשוט לא ידע, בסגנון רחמים לא ידע) הפך להיות עבורי ועבור רבים פס הקול הרשמי של החג הזה כמעט. השיר הזה כל כך ותיק וכל כך מובנה עד שמעודי לא טרחתי לבדוק מה מקורו. כמו דברים קבועים וידועים נוספים, הוא פשוט היה שם. כשאני מקבל נקטרינה אני לא שואל את עצמי מי החקלאי הסוטה שתקע שזיף לתוך אפרסק ובנה על זה שיצא משהו. אני פשוט אוכל אותה. אז גם את עדעדה שרתי ורקדתי עד ליום שבו הצטרף למשפחתנו בן דודי עמנואל ובאחד המפגשים, מישהו הצביע על אבא שלו, יעקב וסיפר בנון שלנטיות על כך שהוא זה שהביא לעולם את "חייב אינש". הרב יעקב (קופל) רייניץ, הוגה מוכר ודמות חינוכית ידועה מאוד בעולם הדתי, הוא איש מרתק, מחבר פורה ומספר סיפורים נפלא. בשנות ה-50 של המאה הקודמת הוא היה רב ומחנך במדרשיה בפרדס חנה וכשהגיע פורים הוא שידך מנגינה קצבית שהכיר מילדותו בבודפשט למילים "חייב איניש" וכל השאר באמת היסטוריה. ואני זוכר שכששמעתי את זה הדמות שלו גבהה בעיניי באיזה 12 קומות. לא בגלל הקרדיט על היצירה. מי שישמע. לקח מנגינה חיבר למילים. הרי כל חזן עושה את זה 20 פעם במהלך כל תפילה. (פעם בהיותי חזן שרתי פיוט שלם במנגינת סימונה מדימונה). ההערצה נבעה קודם כל מזה שזה יושב כל כך טוב. כל כך מדוייק. החלק הראשון מתאר את התהליך ואת התמשכותו ואז השיא, ההתפוצצות של העדעדה וממנה לההתרסקות האיטית. חבל שאין עוד איזה זנב קטן שמוקדש להנגאובר. אבל בעצם זה הרבה יותר מזה. זה ההלם התרבותי המוחלט שתוקף אדם ברגע שהוא מבין שנתון קבוע כלשהו הוא לא מובן מאליו. פעם הוא לא היה ואז גורם כל שהוא גרם לכך שהוא יהיה. והגורם הזה הוא איש כמוהו. עם דמעות וצרבת, מאוויים ורצונות ועפעוף לא רצוני לעיתים. ואם הוא ממש עומד מולו והוא יכול לגעת בו זה פשוט מרגש מאוד.
למה אוכלים פופקורן בקולנוע? שמעתי על זה כמה הסברים. כלכליים באופיים. זה הרי התחיל באמריקה, אז זה חייב להיות קשור לכלכלה. אבל פעם נדרשתי לשאלה הזאת כשנשאתי דברים בטקס מתן פרסים ליוצרי קולנוע בבית הספר מעלה. התשובה שלי הייתה מדרש: פופקורן הוא מאכל מאוד מאוד ותיק. האנושות ניזונה מתירס כבר אלפי שנים. מדורון פישלר למדתי בעוד פודקאסט מוצלח שאת הפופקורן מייצרים רק מזן מסוים אחד של תירס, זיאמייזוורטה שמו, שקליפתו קשה ותוכו מכיל מים וכך המפגש שלו עם השמן הרותח מייצר את הפיצוץ הזה. לא משנה עכשיו איך בדיוק. הוא לא ידע להסביר מי המציא את המאכל הזה, אבל אני זוכר שבמדרש שלי אז תיארתי מה היה, לדעתי: אינדיאני אחד יצא מהויגואם שלו בשעת צהריים וביד הוא החזיק קופסה עם גרגירי תירס. הוא בכלל היה בדרך אל פאתי החצר כדי לדוך אותם במדוכה ולייצר אבקה שהוא האמין שמסוגלת לחטא איזה פצע בירך של העיזה שלו, אבל בדרך הוא חלף מעל הסיר של השמן שהיה שפות על האש, כדי לטגן בו צפרדע, ואז, בעודו מביט בשמן, נפל גרגר אחד מהקופסה לתוך השמן ופתאום בום! הבחור, בוהלה נקרא לו, שזה "אאוריקה" בנאוואחו, עמד מול הגילוי של החיים שלו. אז איך זה קשור לקולנוע? כי עקרונית הוא היה יכול לעצור כאן ולהמשיך למדוכה ולפצע של העיזה. אבל במקום זה הוא שפך את כל הגרגירים לשמן, לקח את השק של הפופקורן והתחיל למכור שקיות קטנות ממנו במרכז הכפר. גם סיפור טוב של יוצר טוב יכול לדהות ולהישכח ויכול, אם יש חזון וכישרון (וקרן שמאמינה בו) להפוך להאזרח קיין. עד כאן הדרשה, שתודו שהיא מוצלחת מאוד.
אבל מה שאותי מעניין זה מי הוא? מי האיש הזה? הרי ברור שבסופו של תהליך יש איש אחד – ממש אחד! שהמציא את זה! כמו ר' קופל שהמציא את ה"חייב איניש". כמו אביהו מדינה שהלחין את הכל, למרות שכתוב על זה לחן עממי. כמו שאת "אחלה" ו"סבבה" ואוקיי Forget about it., מישהו המציא. ממש מישהו, או מישהי יצור אנוש אחד. כמו הראשון שחשב על החביתה. או על ביצת העין. או על העין ההפוכה! איזה גאון מתוק.
וזה רלוונטי לי השבוע כי ממש השבוע ארקוד בחתונה של נעמה בתם הקטנה של חבריי. נעמה מהנדסת בגוגל ופעם כתבתי עליה כאן. זה היה כשגיליתי שהיא אחראית, באופן אישי, כחלק מצוות קטן, על איזה פיצ'ר בגוגל שאני משתמש בו ממש יום יום. וחשבתי אז שחייבים להמציא ברכה לסיטואציה שאתה פוגש מישהו כזה, כי זה נראה בעיניי כאיזה מפץ טבע עצום, ולא יתכן שלא תהיה לך ברכה מיוחדת. אז הנה. השבוע מצאתי ברכה: מזל טוב נעמה ואביב. שיהיו לכם חיים טובים ומלאי גילויים והפתעות.
