בית החולים האהוב עליי בישראל קיבל בשבוע שעבר תרומה אסטרונומית של 200 מיליון דולר. הוא יעשה בו דברים טובים, אני בטוח. אני אוהב את שערי צדק מיום שהגחתי בו אל העולם הזה (גם שני הוריי ושלושה מזקניי נולדו בו) והשמחה שלי על הבשורה הזו הייתה כמעט אישית. אני אשכרה הולך להנות מהתרומה הזו כפציינט די קבוע של בית החולים הזה. שלא נצטרך וזה אבל אם נצטרך אני מעדיף אותו על פני עוד מוסד שאני חש אליו סנטימנטים, הר המנוחות. מזל טוב שערי צדק.
בכלל, התקופה הזו היא גורלית בחיי הרבה בתי חולים מפני שמתבצע בה מבחן האקרדיטציה המדרג בתי חולים בעולם על פי מבחני מקצועיות ואיכות. ומהרגע ששמעתי על התרומה הזאת ועל האקרדיטציה הזו, אני הוגה בפנטזיה הישנה שלי שהולכת כך: בית חולים צריך להיות מקום שכיף להיות בו במידה כזו שמתגברת על הכאב ועל סבל המחלה. הרציונל פשוט: זה מספיק דפוק גם כך. זה רע ומר והורס את החיים. למה שלא נדאג שכל המסביב יהיה ממש ממש טוב ומשובח בשיעור שיש ביכולתו לגבור על הרע.
נשמע פנטסטי? ממש לא הנה ביטוי שפועל בדיוק על פי העיקרון הזה והומצא ממש ממש בתוך עולם בתי החולים והרפואה: ״להמתיק את הגלולה המרה״. זה כל כך הצליח עד שזה הושאל לכל תחומי החיים והמקור כמעט נשכח. רוב הגלולות שהמבוגרים נוטלים הן מרות אבל את רוב הבשורות המרות מגישים עם סוכריה. נכון? אז זהו. על זה אני מדבר.
לפני שלוש שנים ביליתי כמה שבועות בטיפול ביולוגי שנועד לפתור בעיה מסוימת שלי. הטיפול לא ממש הצליח, לא משנה, אבל אני חוזר בראשי כפעם בפעם אל החוויה ומוצא שהיא מתויגת אצלי כחוויה חיובית לגמרי. עכשיו תראו: מדובר על עירוי בן 5 שעות. דקירה עזה, עירוי, נתקע, בועות, טיפול, דקירה, תקום תשב, החלפה, אחות, באמת סיוט, אבל הוא מתויג אצלי כבילוי ארוך. וכן. הוא היה בשערי צדק ויש שתי סיבות לכך שהוא מתויג כך: האחת זו התנאים והצוות. זאת הייתה מחלקה חדשה ומצוחצחת, ריחנית ונעימה עם תערוכת ציורים על הקירות וצוות אלוף של אחיות מופלאות. הסיבה השנייה הייתה המסאז׳ים. בחלק מבתי החולים פועל ארגון שהוקם לזכרו של ח״כ יורי שטרן ז״ל והוא עוסק בפעילות הוליסטית למען החולים ובין השאר עוברים מתנדביו ומתנדבותיו בין הכורסאות ומעניקים עיסוי מפנק לרגליי החולים. בואו נאמר את האמת: גם בשקלול התשלומים לקופת חולים, דמי החנייה והפסד העבודה, מדובר בספא הכי זול בעיר. אני בודק עם עצמי ומגלה שהימים האלה היו עבורי ימי רוגע וטיפול כאילו נסעתי לריטריט ניקוי רעלים ביער מומצא כלשהו בגליל.
כבוד הנהלת שערי צדק! אני בטוח שתעשו בתרומה את הדברים הכי טובים בעולם. אני קורא על כוונות להקים עוד מגדל או להתפתח לתחומי מחקר וטיפול נוספים וזה מפואר ומבורך. אני אסקר את זה ואף אחלוק לכם כבוד. אני בן משפחה. אל תדאגו. רק בקשה אחת: בואו בדברים עם התורם וקבלו החלטה להפנות חלק נחמד מהכסף הזה לרווחת החולה. אני מדבר על רווחה של ממש. רווחת פינוק. כן אני מדבר על הארוחות שהחולה, כל חולה, יחכה להם. שיחשוב עליהן בדיאליזה. שידבר עליהן עם האחות שדוקרת. שיפנטז עליהן כשהוא לוגם את הנוזל המגעיל לפני בדיקה. גורמה אני מבקש. דגים נאים. ספיישל חלקי פנים. פסטיבל עמים. שבוע פרובנס במערך האונקו. סופש בלקני באגף אורולוגיה. ימי ראמן במכון הלב.
וספא. אמיתי. במינוס 1. עם ריח של קרמים וכלור. מה הבעיה? זה הרי כל כך מתאים. פה עוסקים בגוף. ומרכזי טיפוח. וחנויות מותגים. גוף אמרנו. בריאות. חוזק. וספורט. מלא ספורט. לבריאים ולנכים. ובית קולנוע. וסימולטור טיסה. וחנות של אפל. הכי גדולה בעיר. ולאונג׳. לחברי מועדון המטופל המתמיד. כל הקרנה 100 נקודות. כל סיבוב כימו 300.
וזה מתחיל הרבה לפני. במיתוג. תהיו איתי רגע. אתם רואים שאני בשוונג. זה מתחיל בשם האידיוטי הזה, ״בית חולים״. שעושה חשק למות עוד לפני שהגעת אליו. יפה נוהגים החבדניקי״ם שבמצוות רבם קוראים למוסד הזה ״בית רפואה״. אני הייתי משדרג את זה עוד יותר, לכיוונים הוליסטיים של טיוב הגוף וריפויו, של עונג ושל גישות גוף-נפש. הכשהמיתוג יהיה מושלם, חלק גדול כבר ייעשה מעצמו. אף אחד לא מרגיש מיאוס כשהוא הולך לפדיקור, גם אם הטיפול נועד למנוע ציפורן חודרנית. תנו לחיות, תנו לחיות.
אני יודע שאני קצת מתפרץ לדלת פתוחה ואני יודע שבגדול זה הכיוון שמערכת הרפואה הולכת אליו, וכן. אני יודע שזה עולה הרבה כסף. וזה צריך לבוא מתרומות. אני רק מבקש ממו שמגייסים תרומות שלא יתביישו לבקש גם עבור זה. אני רק מבקש שהאקרדיטציה תכלול גם את מבחן הרווחה. אני רק מבקש שיורידו נקודות על ג׳לי ודייסה ושיוסיפו נקודות על אגס בנדיקט בכירורגית. יחד נהפוך את העירוי לעיסוי.
